top of page

איך הכל התחיל

הכל התחיל כשביקשתי ג'ינס וסנדלים חדשים.

בגיל 13 צמחתי מאוד מהר והכל נהיה לוחץ וקטן, לא יאמן אבל הייתי הכי גבוהה בכיתה והושיבו אותי בשורה אחרונה.

זה היה בתחילת שנות השמונים, משפחה עם 4 בנות בכרמל בחיפה כשאני השלישית. הבקשה שלי כמו בכל פעם הייתה נבדקת ונחקרת לעומק. בעיקר על ידי אבא שלי שהיה שואל האם באמת צריך? "רק אם באמת נחוץ והכרחי" היה מסכם וממשיך "אולי יש לאחיות הגדולות שלך ג'ינס שיתאים לך?"


רוצה סנדלים חדשים? "תיכף אני בודק" אבא אהוב שלי היה יורד למחסן ביחד איתי. במחסן שהיה מסודר ומאורגן למצור הייתה חבית עץ ענקית מלאה בסנדלים ישנות. הוא היה שולף מהחבית כמה בודדים ומתחיל למדוד אם מתאים לי. סנדל ימין או שמאל, מה שיוצא, בודק שזו המידה המתאימה לי. כשהיה מוצא משהו ומקבל אישור ממני (וואהו איזה ילדה טובה הייתי) היה שולח אותי חזרה הביתה.


הוא היה נשאר במחסן, מחפש את בן הזוג של הסנדל שמדדתי, ומוציא את כל הכלים שלו ומתחיל לעבוד.

שנים לפני שבכלל דיברו על קיימות וצרכנות, אצלנו זה הגיע מכיוון החיסכון.


שעה לאחר מכן, הוא היה עולה הביתה כולו מחויך ומבסוט אש, גאה במלאכת הכפיים שלו.

ביד אחת היה אוחז את הסנדלים כאילו היו אזני שפנים.

העבודה שלו הייתה מעולה. אי אפשר היה לזהות את הזוג המרופט שמדדתי שעה קודם במחסן.

הייתי מגלה זוג סנדלים מצוחצחות עם סוליה מחודשת ומודבקת, מבריקות ומוכנות לכבוש את מדרכות חיפה של שנות ה 80 שוב, רק הפעם, לא עם אחותי הגדולה אלא איתי.




כשהיה מדובר בבגדים, גם כאן מבלי לכוון מראש, אבא שלי היה מלך הקיימות. ממחזרים, בודקים, מתקנים ובעיקר- תופרים. אמא שלי המלאכית הייתה תופרת לנו בגדים חדשים כי בזמנו- מי היה קונה חדש?

ואני, אני כל כך רציתי נעליים ובגדים משלי, בגד שאני אבחר, שיבטא אותי.

נשמע מתבכיין? ממש לא.

גדלתי בבית חם ואוהב של 4 בנות יפהפיות לזוג הורים מופלא עם המון ערכים ואהבה.

בזכות אבא שלי הפכתי כל שאיפה לחלום והגשמה, בזכות אימא שלי קיבלתי את הכלים לבטא את עצמי בתפירה ויצירה. וכך, מסדינים לבנים וכמעט מתפוררים שסבתא שלי רצתה לזרוק, הייתי גם אני ממחזרת ומפיחה בהם חיים חדשים.

הייתי פורסת את הסדין בסלון על הרצפה, נשכבת עליו ומציירת בטוש לורד את צורת הגוף והזרוע שלי ישירות על הסדין, גוזרת (לרוב עקום) ומכניסה לחבית צביעה על הגז, מייבשת, תולה ותופרת מה שיצא.



אני זוכרת את היצירות הראשונות שלי לגמרי דו ממדיות. לא הבנתי בכלל איך נראה שרוול ואיך ציור של שרוול מקבל צורה ונפח. כמה כיף לשגות, כמה טוב ללמוד מתשוקה ולגלות את נפלאות היצירה, העיצוב והטכניקה שמאפשרת ביצוע הלכה למעשה של רעיון עיצובי במטיל לי בראש.


ואז התחלתי לחלום חלומות שהיו מוחשיים לגמרי. הייתי מדפדפת ב VOGUE שהצלחתי לקנות מכספי בייביסיטר ומדמיינת את השם שלי דאז-אורלי סבא- על גבי העיתון בפרסומים יוקרתיים בצורה שהייתה יכולה לבלבל. מציאות או חלום?

חלומות על פריז היו בי מגיל צעיר. ככה זה כשגדלים בבית פרנקופילי לחלוטין, La France הייתה מושא הערצה בעיקר של אבא שלי, שלא חסך בביקורים בעיר האורות, חברים ומשפחה, שפה ותרבות, אמנות ועיצוב.


בין מוזיקה של New Wave, ועוד תגליות של התקופה גיליתי שלפנטזיות וחלומות יש כוח.

בגיל 18, נחושה להגשים חלומות, נסעתי לפריז לבד. תאריך הגיוס היה באוקטובר 1987.

פריז הייתה עבורי כמו נפש תאומה. החיבור לוויב ולעיר היה מיידי. נרשמתי ללימודי צרפתית והתכווננתי לקראת הגשמת החלום.

את הגיוס העפתי לכל עבר והפכתי בלי למצמץ לעריקה. בבית בארץ, ההורים היו אובדי עצות. הצבא התקשר, שאל ודרש ואני בשלי לא זזה מפריז. מה הפיל אותי חזרה לארץ? תצחקו: הבטחה מההורים שתהיה לי מערכת סטריאו בחדר וכך ומצאתי את עצמי חזרה בארץ-כמובן בהסכמה ומבחירה, והתגייסתי למחרת ושובצתי לתדהמתי בחיל המודיעין במקום הכי מסווג-8200 גלילות ועם הצעה לצאת לקצונה.


השנתיים עברו מהר, ואיכשהו הגעתי לשנקר, המכללה לעיצוב ברמת גן מיד אחרי הצבא. לשמחתי לא נשארתי שם יותר משנה כי פריז קראה לי ומעוד סיבות שקשורות לשיטת הלימוד שם שממש לא בא לי לפרט כאן. הדבר הטוב ביותר שם היה לגלות את לאה פרץ ושיעורי תולדות האמנות שהעבירה ושפיתחו בי את התשוקה לידע ולתרבות.

וככה נראיתי ממש אחרי הצבא:-)



ואיזה כיף, בגיל 21 עזבתי את הארץ לפריז וחזרתי רק אחרי 15 שנה שהיו עשירות ומדהימות.


הדבר הראשון שעשיתי בפריז היה להירשם לבית ספר לאופנה ידוע בשם Studio Bercot. צרפתי כמה תמונות ממש מהשנה הזו, 1990.

עם צרפתית מזערית בפי והמון תשוקה ותעוזה התחברתי עם כל התלמידים הצרפתים והזרים הכי מגנבים, ביחד היינו מתגנבים לתצוגות אופנה ב Caree du Louvre וחורשים על כל הפתיחות, משיקים שמפניות באירועים נוצצים. זו הייתה פריז של שנות ה-90, גרתי בחדר קטן של 9 מ"ר ברובע היוקרתי ה-7 של פריז ממש ליד Le Bon Marche.




במקום להתחיל לעבוד באופנה אחרי הלימודים, נכנסתי לסורבון להמשיך מה שלאה פרץ הציתה בי, הסקרנות לידע, לתרבות ותולדות האמנות. נכנסתי לאוניברסיטת הסורבון וכעבור 4 שנים מרתקות בהם רק למדתי וחרשתי עמוקות, סיימתי עם תואר ראשון ושני, תיזה בתולדות האמנות, עם צרפתית של בית מרקחת.

רק אז התחלתי לחפש דרכי בין בתי אופנה בפריז ומהר מאוד מצאתי עצמי עובדת עם מעצבת ששמה יצא לפניה בשם Vanessa Bruno. היא הייתה בפרוש מנטורית ראשונה שלי, היא זו שנתנה לי כלים וחכה ולימדה אותי לדוג.

במשך 7 שנים עבדתי כמעצבת בחברות שונות, בחברת ניתוח טרנדים ותחזיות אופנה, כפרילנסרית ובשיתופי פעולה עד שיום אחד, אחרי הלידה של הבן הראשון והיחיד שלי פתחתי מותג עצמאי שגדילתי וטיפחתי 14 שנה, אבל זה נושא לפוסט אחר שיוקדש רק למותג La Robe Bleue.



0 תגובות

Comments


bottom of page